היונה של טראקס

כבר די הרבה זמן שאנחנו עובדים בחדר, ששכרנו בבנין בדרום תל-אביב. בנין יפה, אך לא משופץ עם תקרות גבוהות וחלונות גדולים בעלי תריסי עץ ישנים. תריסי שלבים. כאלו שנפתחים כלפי חוץ, ונטרקים כשיש רוח חזקה.
אני יושב מול שולחן צר מתחת לחלון. לא מרבה להסתכל החוצה. ממילא תריס אחד סגור, כדי שיהיה נוח לעבוד מול המחשב.

באחד הבקרים, בשעה שהתישבתי, שמתי לב לאורחת על אדן החלון. יונה. היא החליטה לקנן בין התריס לבין הזגוגית. כששמתי לב אליה, היא כבר ישבה בקן ודגרה. זריזה. עצם ההתענינות שלי בה קצת הטרידה אותה, ראיתי בעיניה מבט מפוחד. כיוון שלא פתחתי את החלון, היא מהר מאוד התרגלה לנוכחותי, וגם לנוכחותם של החבר'ה, שהגיעו מדי פעם כדי לצפות בהתקדמות הקינון.
מדי פעם הגיע גם בן זוגה. הביא משהו. זלזלים בדרך כלל. לפעמים הקן היה נשאר לבד, עגול, מסודר ושתי ביצים לבנות עדינות במרכזו. כנראה שליונה שלנו, היו גם צרכים אחרים.

אתמול, מזג האוויר פעל נגדה. הרוח החזקה טרקה את התריס ואז פתחה אותו במכה. התריס נשאר פתוח. כלום כבר לא הגן על הקן. ברגע הראשון היונה נבהלה, אבל מהר מאוד היא התרגלה למצב החדש. כדרכה המשיכה לדגור, וכדרכו בן הזוג המשיך לפקוד את המקום. אסור היה להם לחזור לשגרה. כשהיא עזבה את הקן, כהרגלה, מכת רוח נוספת העיפה אותו למטה עם הביצים בתוכו. למה לא סגרתי את התריס בחזרה? אדן החלון נשאר נקי, אף לא זלזל אחד נשאר.
היא חזרה במשק כנפיים. מבוהלת. הבינה. היה לה מבט מופתע. אין ליונים הבעות פנים ברורות. זו היתה ברורה מאוד. אבל. אני מכיר את ההרגשה. במשך כמה דקות היא התרוצצה על עדן החלון. הלוך ושוב. לו ניתן היה לספר לה, שהביצים פה למטה. שיש עדין סיכוי. רק שתבדוק. היא נעמדה. נשארה כמה רגעים ללא ניע ועפה.

היא לא חזרה יותר, גם לא בן זוגה.
סגרתי את התריס לגמרי!